מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייה
סגירה

שפלת יהודה - מארשה

מארשה - החיים עמוק באדמה

גיא נוימן – מדריך טיולים

הרפתקה לילית מסוכנת

חריקת הדלת בביתו של ג'אמל נאזיב חרקה, והחרידה את דממת הלילה שעמדה באווירו של הכפר עידנא.  ג'אמל הצמיד את המעיל הכחול והדהוי שעטה לגופו, העמיס את כתפיו תרמיל גב ריק, והחל לנוע לכוון בית חבריו. קור דצמבר המקפיא גרם לו להחיש את צעדיו, וכברת דרך קצרה מאוחר יותר מצא את עצמו מול דלת סעיד, שותפו. ג'אמל בחר לעמוד בחשכת עץ השקד שבחצר והחל לחקות את שריקתו העמומה של האוח. מספר שניות חלפו לפני שדלת הבית נפתחה, ושותפו למשימה, סעיד אלפארש חצה את מפתן הבית, תרמיל בידו האחת, ופנס כבוי בידו האחרת. לרגע נעמדו זה מול זה, עין בעין. המחשבה חלפה ביניהם – כיצד יסתיים הלילה הזה? האם יצאו ושללם בידם? או שמא יאלצו לבלות את הלילה בתא המעצר?

כמה דקות לאחר מכן כבר היו השניים רכובים על סוסים במורד הגבעות, אותן הם מכירים  כה טוב. לאחר כ 30 דקות של רכיבה בקור המקפיא ראו ממרחק את אורות בסיס האימונים בית גוברין. הם נעצרו לרגע, כאשר צללית שומר יצאה לרגע מהשער, מברכים את העננים הכבדים שכיסו את אור הירח. הקפה רגלית איטית וזהירה של אזור המחנה הביאה את השניים אל תחומי הגן הלאומי. הסוסים נקשרו לגדר, והשניים טיפסו בדיוק מעל לשלט "אין כניסה – גן לאומי" שאמור היה למנוע את כניסתם. בצעד בטוח הם פסעו היישר את פתחי המערות, שפרסמו כל כך את האתר הפופולארי, וחצו גדר נוספת ושלט אחר שאמר "אין כניסה – חפירה ארכיאולוגית". הפנס גדול המידות נכנס מייד לפעולה והאיר את הקירות הלבנים, שהבליחו ונצצו באור הפתאומי שנפל עליהם.

קבוצה גדולה של מעדרים שכבה בפינת המערה, והשניים, לאחר שהציבו את הפנס בנקודה קבועה, החלו לחפור במרץ. שוד עתיקות הוא עבירה רצינית, אך בקור המקפיא ובשעה כה מאוחרת של הלילה, הרגישו השניים בטוחים למדי שאיש לא יפתיעם. תוך זמן קצר נחפרו בורות, וקירות האבן הרכה התפוררו במהלך העבודה הגסה. ידיהם המנוסות פשפשו במהירות במילוי התחוח, שהושלך למערה לפני יותר מאלפיים שנה. שברי חרס ועצמות בעלי חיים, המצויים במערה למכביר, הושלכו בגסות לחלקה החשוך של המערה. לאחר כחצי שעה מאומצת נשמע קולו הסדוק של סעיד "אללא אואכבאר". ג'אמל פנה לעברו ובחן את החפץ שהחזיק חברו בידו: מנורת שמן עתיקה במצב מושלם. "סחתיין" אמר, וחזר לעבודתו. סוחרי הרובע הנוצרי בירושלים ישלמו כמה מאות שקלים עבור מנורת השמן.

שעה מאוחר יותר הפסיק ג'אמל את העבודה וקרא לחברו. בידו החזיק פסלון קטן – דמות אנושית רכובה על סוס. חלקים מספר היו שבורים, אך הקווים הכלליים היו ברורים. הוא לא ידע בדיוק מאיזו תקופה הצלמית שמצא, אך זכר היטב שראה משהו דומה בחנות אחד הסוחרים. מנורות שמן יש הרבה, אבל צלמיות מעין אלו היו עניין נדיר יותר, ובוודאי יהיה משמעותי מבחינה כספית.

כאשר יצאו השניים מן המערה הייתה זו מלאה בבורות ושברי אבן שנותרו כעדות, לעוד ביקור אחד מיני רבים של שודדי עתיקות.

 

שלושת אלפים שנות היסטוריה

הגן הלאומי בית גוברין-מרשה, הגובל בקיבוץ בית גוברין משתרע על שטח עצום של

כ 5,000 דונם במרכזה של שפלת יהודה. פרסומו של המקום בא לו משום המערות הרבות והמגוונות הפזורות באזור.  

בתחומי הגן הלאומי בלבד קיימות מאות מערות, אם ננסה לספור את כל מערות שפלת יהודה, נגיע לאלפים רבים.

מחלקת השוד הפועלת ברשות העתיקות עושה מאמצים רבים בכדי לתפוס שודדי עתיקות, הפוקדים מעת לעת את המקום.  

לפני כ 2,900 שנה שלט ביהודה המלך רחבעם, בנו של המלך שלמה, שביקש לחזק את אזורי שליטתו בארץ. "וישב רחבעם בירושלים ויבן ערים למצור ביהודה: את בית לחם…ואת גת ואת מארשה…. ואת לכיש ואת עזקה. ויחזק את המצודות וייתן בהם נגידים ואוצרות מאכל ושמן ויין". (דברי הימים ב', י"א, ה'-י"א).

מארשה הממוקמת בפתח עמק תרקומייה על הדרך הראשית היורדת מגב ההר (מאזור חברון) לכוון רצועת הים התיכון, הפכה לאחת הערים הראשיות של שפלת יהודה, שהתפרנסה בעיקר ממסחר ומיצוא שמן זית, שיוצר במקום.

עם חורבן בית ראשון חרבו גם שאר הערים היהודיות של מארשה. אל האזור החלו להסתנן קבוצות לא יהודיות: אדומים, צידונים ויוונים. התקופה המתיישבים החדשים ידעו לנצל היטב את הסביבה החקלאית הפורייה, וכבר לפני כ 2,500 שנה החלה מארשה לחזור אט אט לתפארתה. התקופה ההלניסטית אופיינה בסובלנות כלפי עמים, מיעוטים ודתות. ובכל זאת את הפסטורליות שאפיינה את התקופה הפסיק אנטיוכוס הרביעי עם הגזירות שהביאו למרד החשמונאים ולסיפור חנוכה.

להיות יהודי בכפייה

כבר בראשית ההיסטוריה הכירו תושביה הקדומים של מארשה את מאפייניו המיוחדים של  הסלע עליו הם יושבים. הם שברו את סלע הנארי הקשה, והחלו לחצוב בקירטון הרך, תוך שהם משתמשים בחומר לבניית בתיהם. בדרך כלל החלה החציבה החלה מלמעלה ויצרה חללים דמויי פעמון. הדוגמא הטובה ביותר לתופעה זו היא מערות הפעמון של בית גוברין, כיום חלק מהגן הלאומי.

מתחת לכל בית נוצרו חללים כתוצאה מכריית הקירטון. חללים אלו שימשו לאגירת מים, לאכסון, למתקני חקלאות שונים כמו בתי בד ואפילו לגידול יונים.

לעבודה מתחת לאדמה היו מספר יתרונות: אזור מארשה מאופיין בקור רב בחורף ובחום גבוה בקיץ. הטמפרטורה בתוך המערה כמעט ולא השתנתה במהלך השנה, כך שבחורף הייתה המערה חמימה, ובקיץ הייתה כמעט תחושה של מיזוג אוויר טבעי.

סלע הקירטון הוא אטים למים, כך שברוב המקומות לא היה צורך בציפוי טיח לבורות המים. היות ובשפלת יהודה אין מעיינות (בשל חוסר חלחול של המים) שימשו בורות אלו את מקור המים היחידי לתושבי הסביבה. הבורות קיבלו את מימיהם מהגשם שירד על הגבעות שבסביבות העיר וממערכות ניקוז שהובילו כל טיפת גשם שירדה על הגגות.

בשנת 167 לפנה"ס הצליחו המורדים היהודים, ויהודה המכבי בראשם, להדוף את חילות המצב היווני, ולהכריז על מדינה יהודית עצמאית. הקרבות הקשים שהתרחשו בהרי יהודה ובירושלים פסחו על העיר ההלניסטית-אדומית מארשה.

יוחנן הורקנוס, קרוב משפחתו של יהודה המכבי ראה בהרחבת השטחים החקלאיים של מארשה וברציפות הטריטוריאלית בין ההר לשפלה עניין חיוני לשלמות ממלכתו. בשנת 112 לפנה"ס הוא הופיע מול חומות מארשה, והטיל מצור על העיר. הכוח היהודי העדיף בהרבה על הכוחות המצומצמים ששהו במארשה לא הותירו לתושבים מקום רב לתקווה ולניצחון. יוחנן הורקנוס, עדיין מחוץ לחומות העיר, הציב בפני התושבים הנכריים שלוש ברירות: למות בקרב, לברוח מהעיר ללא  כל רכוש או להיכנע ולהישאר בעיר בתנאי אחד קטן – להתגייר!

מספר מצומצם של משפחות החליטו להתגייר. יש הטוענים שבין משפחות אלו הייתה גם משפחת המלך הורדוס, שנולד בעצמו במארשה. כאשר הפך הורדוס בבגרותו למלך נותרה שאלת מוצאו האדומי ויהדותו סימן שאלה לדורות. 

למרות האפשרות לשמור על הרכוש העדיפו רוב האדומים שחיו בעיר לוותר על המחשבה הכואבת (בעיקר לגברים) של המרה ליהדות בכפייה, ועזבו את העיר. מטבע הדברים כאשר עוזב אדם את ביתו מתוך מחשבה שאויביו ייהנו מכל רכושו לא נוצר בו החשק להשאיר את רכושו ללא פגע. התושבים שהחליטו לעזוב את העיר הרסו את בתיהם, ניתצו את רכושם, וזרקו אותו, יחד עם כל הזבל שבבית אל המערה שמתחת לבית.

המערות המלאכותיות שנחצבו במהלך מאות שנים התמלאו תוך ימים בודדים בשפוכת עפר, חרסים שבורים, לבנים, עצמות בעלי חיים ועוד.

היהודים שכבשו את העיר הקימו את בתיהם באזור חדש. העיר האדומית של מארשה חרבה, ונעזבה עד לימינו.

         

מסגרת: גיאוגרפיה וגיאולוגיה – בין ההר לשפלה

להבדיל מהרי יהודה שבהם ניתן למצוא מערות טבעיות רבות, הרי שבשפלת יהודה כל המערות טבעיות. בהרי יהודה הגבוהים מאפשר סלע הגיר הקשה חלחול של מים. שם המים חודרים למעבה האדמה, יוצרים תגובה כימית עם סלעי הגיר, ממיסים אותם, ויוצרים חללים ומערות נטיפים. המים ממשיכים וחודרים עד שהם נתקלים בשכבה אטימה (בדרך כלל חוואר), ושם נעצרים כשכבת מי תהום, המתגלים לעיתים כאשר הם פורצים כמעיינות.

המצב בשפלת יהודה שונה בתכלית. כאן מורכבת הקרקע בעיקר מסלע רך הנקרא קירטון. הסלעים הרכים מורכבים מגרגירים דקים, הדומים באופיים לגרגירי קמח. כאשר הם באים במגע עם מים הם סופגים את כל הלחות, מתנפחים, ויוצרים שכבה אטימה, שאינה מאפשרת חלחול של מים. ניתן לבדוק את התכונה הזאת בדרך משעשעת: שוברים חתיכת קירטון קטנה, מוציאים את הלשון, ולוחצים אליה את שבר האבן למספר שניות. גרגירי הקירטון המתנפחים יספגו את הלחות שבלשון, וחתיכת האבן תידבק. תכונה זו היא גם הסיבה לכך שבכל שפלת יהודה אין מי תהום, אין מעיינות ואין מערות טבעיות.

שפלת יהודה היא חבל ביניים בין הרי יהודה במזרח למישור החוף במערב. בשלושה כיוונים (צפון, דרום ומערב) גבולות  השפלה אינם חדים, ולכן קשים לזיהוי. נחל שילה, המשתפל מהרי שומרון מזוהה עם גבולה הצפוני של השפלה. כאן משתנה סוג הסלע וסלעי הגיר והדולומיט הקשים מחליפים את הקירטון. נחל שקמה הוא הגבול בדרום. מישורי בקעת באר-שבע מחליפים כאן את גבעות השפלה. על הגבול במערב בין שפלת יהודה למישור החוף ישנם חילוקי דעות, וקשה לשים את האצבע על גבול מדויק. הבלבול בא אלינו גם משדרני תחזית מזג האוויר שהמציאו בדיווחיהם אזור חדש בארץ: "שפלת החוף".

במזרח השפלה הגבול ברור לחלוטין. בקו שבין שער הגיא לכוון בית שמש ובית גוברין מחליפים בחדות סלעי הגיר הקשים של ההר את הסלעים הרכים של השפלה.     

מצחנת הלשלשת אל ניחוח הקטורת

אחת המערות הראשונות בה נתקל המבקר במארשה היוותה בעבר חידה מסתורית. בתוך הקירות הרכים של המערה נחפרו קרוב ל 2000 כוכים בצורות של ריבועים ומשולשים. ראשוני החוקרים סברו כי המדובר במערות לשמירת אפר המתים, כדוגמת חלק מהקטקומבות שנמצאו ברומא. על פי הסברה שימש כל אחד מהכוכים כמקום פרטי להטמנת כד חרס עמוס באפר.  

אפשרות אחרת הייתה שהמקום שימש כמקום פולחן לאלת האהבה אפרודיטה, שקורבנות היונים היו חלק מהבעת ההערצה אליה.

אך מחקרים נוספים ושלל עדויות מהתקופה מעידים כי המדובר כמעט בוודאות במערות ששימשו לגידול יונים. ענף חקלאי זה היה בין החשובים בתקופות הקדומות. את היונים גידלו במעין שובך תת-קרקעי עצום. היונים היו מוכנסות לתוך המערה עם אור מוגבל, מזון ושתייה לשבועיים. לאחר התקופה הזו היה הפתח נפתח והיונים היו משוחררות. במשך הזמן ששהו במערה מצא כל זוג יונים כוך, והתייחס למקום כאל ביתו החדש, אליו היה חוזר עם חשיכה.

תפקוד זה של המערה העניק לה את השם קולומביום. בלטינית קולומבה משמעו יונה, ריום הוא בית (כמו אקווריום: אקווה + ריום = בית מים).

שיטת גידול זו נהוגה עד ימינו באיספהאן שבאירן. בחלק מהמקומות שם ישנם מגדלים ובהם אלפי יונים.

את היונים היו מגדלים למאכל ולקורבן (יהודים בבית המקדש, נוכריים במקדשים האלילים). אך הסיבה הרווחית ביותר לגידול היונים היה לצורך איסוף הלשלשת, הנחשב, גם כיום, לדשן אורגאני (גואנו) מהטובים שבנמצא.

העבודה המצחינה של איסוף הגואנו היקר הייתה נעשית, כמובן, בידי עבדים, שהיוו תמיד חלק מנוף העיר. 

בשפלת יהודה קיימות נמצאו מאות מערות קולומבריום, אך עד כה המערה שבמארשה היא הגדולה מכולן.    

מרחק הליכה קצר ממערת הקולומבריום שוכנת, במקום צנוע ואינטימי, מערת האמבטיות: זהו גרם מדרגות קצר המוביל מטה, אל שני חדרונים ששימשו כאמבטיות. הטובל באמבטיה נהנה לא רק מפינוק תת-קרקעי, אלא גם צניעותו נשמרה: המערכת תוכננה כך ששופך המים לא יוכל לראות את המתרחץ ממקום עומדו. בתקופת הקיץ הלוהטת היו אדוני העיר מארשה נכנסים עם ריח קטורת ולעיתים גם מוסיקה, לבד או עם אחת השפחות, לאמבטיות הצוננות, ונהנים מחוויה של כל החושים.  

 

טלנובלה מהעבר

תעשיית השמן המפותחת של מארשה באה לביטוי בעשרות בתי בד שנמצאו בתחומי העיר. כמו כל המפעלים האחרים, ממוקמים גם אלו, כמובן, מתחת לאדמה.

במארשה היה כל בעל בית גם בעל מערה. חלק ניצלו את המערה לייצור שמן, חלק לגידול יונים, וחלק לאיסוף מים ומכירתם.

מערות הקבורה מוקמו מחוץ לעיר. כאן נקבר כל אדם בתוך ארון קבורה – סרקופג, (מיוונית: אוכל בשר). כל סרקופג הונח בתוך גומחה עצמאית – כל המשפחה זה לצד זה. המפורסמת מבין מערות הקבורה של מארשה היא המערה הצידונית, שנחשפה בידי שני ארכיאולוגים, מארה"ב ומגרמניה, כבר בשנת 1902. המערה שימשה כנראה את משפחת אפולופאנס (Apollophanes) – משפחה עשירה שמקורותיה בצידון (לבנון). אב המשפחה היה מנהיג הקהילה הצידונית בעיר.

המערה כולה עוטרה בעשרות ציורי קיר מרהיבים של בעלי חיים מציאותיים ומיתולוגיים. בנוסף התגלו במקום מספר כתובות ביוונית, אחת מאלו חושפת סיפור אהבה שיכול היה להפוך לתסריט טוב לטלנובלה מודרנית. שני נאהבים נאלצו לוותר על אהבתם ולהיפרד זה מזו בשל נישואים שנכפועליהם. האישה כותבת כי היא ישנה עם אדם אחר, אך חושבת על אהובה האמיתי. אהובה כותבלה חזרה כי המעיל שלה עדין אצלו, והוא מקווה כי היא תבוא לקחתו. האישה משיבה כי לאתטריד אותו, אלא תברח במקום. אדם שלישי מצטרף, וכותב כי על הנאהבים לשלוט בעצמם, ולהימנע מדיבור ביניהם.
הציורים המקוריים תועדו בידי שני הארכיאולוגים, אך כמה עשרות שנים מאוחר יותר נהרסו בידי תושביה המוסלמים של הכפר הערבי בית גוברין. אלו הקיימים כיום הם שחזור של הציורים המקוריים.

בתקופה הרומאית גבר הביטחון בעיר, ומרכז היישוב ירד מהתל הגבוה צפונה יותר (ליד תחנת הדלק). הרומאים בנו עיר חדשה: אלאותרופוליס (Eleutheropolis), עיר בני החורין, שהפכה להיות העיר הראשית של שפלת יהודה. הרומאים בנו כאן רחובות חדשים, ארמון ואפילו אמפיתיאטרון, ששימש לתחרויות גלאדיאטורים.    

להיות ארכיאולוג ליום אחד

לפני כ 15 שנה החלה במארשה פעילות ייחודית של הסמינרים הארכיאולוגיים (Archeological Seminars): תיירים מהעולם כולו מגיעים למקום ליום אחד, לעיתים אף למספר מצומצם של שעות, ומרוויחים חוויה שתישאר טבועה עמוק למשך כל חייהם. השלב הראשון הוא הדרכה בסיסית על ההיסטוריה, סוג הקרקע והייחודיות  של מארשה. מכאן הם יורדים בקבוצה אל אחת המערות, הנמצאות בשלבי חפירה ארכיאולוגית, ולאחר תדריך קצר נוסף, הם מתחילים לעבוד: ממלאים דליים בעפר, שנשפך למערות בעת שהאדומים זנחו את בתיהם. תוך כדי העבודה נמצאים שברי חרס רבים, עצמות בעלי חיים, לסתות ושיניים, שרידי אפר, ולעיתים אפילו כלי בישול ותאורה שלמים או צלמיות אלילים. דליי העפר מועלים אל מחוץ למערה, ושם עוברים סינון נוסף.  

למרות שהחופרים אינם מקצועיים הרי שלאחר הדרכה בסיסית מצוות הסמינרים הארכיאולוגיים, הם מבצעים עבודה טובה. כמעט כל הממצאים המתגלים במערה שייכים לתקופת זמן אחת, כך שאין בעיה של שכבות זמן שונות (סטרטיגרפיה) כמו ברוב האתרים הארכיאולוגיים בעולם. 

עבור תיירים מארה"ב או אפילו מאירופה ההתרגשות של גילוי חפץ בן 2,100 שנה ויותר, גם אם המדובר בשבר חרס בלבד, היא אדירה.

בינואר 2006 חשפה בחורה אמריקאית צעירה עגיל ברונזה יפיפה, עליו עדיין ניתן לראות דמות של בעל חיים דמוי דרקון.

הממצא האיכותי ביותר של השנה האחרונה (מדצמבר 2005) הוא אבן ועליה כתובת ביוונית. ארכיאולוגים עדיין מנסים לפענח את משמעות האבן. אחת הסברות אומרת שאולי המדובר הוא בקטע מתוך חוקי העיר.

לפני כעשר שנים נמצאו מספר שברי חרס ועליהם כתובות בעברית עתיקה. לאחר הדבקה ופענוח הסתבר שהמדובר הוא בהסכם נישואין, המנוסח ככתובה יהודית בת כ 2,200 שנה, העתיקה ביותר בעולם. השמות החתומים על הכתובה הם שמות אדומיים. אולי המדובר  בזוג אדומי שאימץ את נוסח הכתובה היהודי, ואולי היו אלו זוג יהודי, שאימץ, בתקופה בה הייתה מארשה בעיקר עיר נכרית, שמות אדומיים. הכתובה מצאה את דרכה למוזיאון הכט שבאוניברסיטת חיפה.

לאחר שהתיירים השתתפו באופן פעיל בחפירה הארכיאולוגית הם עוברים לשלב נוסף בחוויה. כאן הם נכנסים למערה בה החפירה טרם החלה. במקרים רבים היו המערות שמתחת לבתי תושבי מארשה מחוברות זו לזו, תוך שהן יוצרות קומפלקסים אדירים תת קרקעיים. כאשר נכנסים לתוך קומפלקס כזה נדרשת במספר מקרים זחילה.

מערות הזחילה המוארות בנרות מכניסות את המבקרים לאווירה מיוחדת. צעירים ובוגרים כאחד יוצאים כאשר הבעה מזוככת על פניהם, ומסכמים את החוויה כאחת המרשימות בחייהם.      

כל הממצאים המתגלים במערות מועברים למיון ולבדיקה, אך שברי חרס שאין ביניהם התאמה מוחזרים למקום, ומוענקים לתיירים כמזכרת. בנוסף לכך מקבל כל משתתף תעודה ובה רשומה להם תודה על כי השתתפו בחפירה, והיו לארכיאולוגים ליום אחד.    

תיירים נוצרים לוקחים את שבר החרס לביתם, ורואים בכך קשר עם התקופה העתיקה שקדמה אף לישו ולארץ הקודש. יהודים רבים לוקחים תשע שברי חרס בכדי ליצור בביתם חנוכייה מיוחדת. החרסים שייכים הרי לתקופת יוחנן הורקנוס, תקופת החשמונאים תקופת נס החנוכה.   

 

מידע כללי

שפלת יהודה – תעודת זהות:  שפלת יהודה הייתה תמיד אזור החיץ בין הרי יהודה עם המרכזים העירוניים הגדולים, לבין מישור החוף. ארבע עמקים גדולים ורחבים חוצים את השפלה, והופכים צרים ועמוקים ברגע בו הם מגיעים להרי יהודה.  

בתוך עמקים אלו שנקראים "עמקי תלם" עברו תמיד הדרכים הראשיות. העמק הצפוני ביותר הוא עמק איילון. מאז ימי התנ"ך דרך קרבות החשמונאים, ועד מלחמות ישראל נאבקו עמים שונים על המאחז באזור זה, בו עוברת הדרך הראשית לירושלים.

בעמק שורק הסתובב בעבר שמשון הגיבור, כאן נסללה מסילת הרכבת הראשונה של ארץ ישראל, שחיברה את ההר לשפלה. מכאן גם הגיע הגנרל אלנבי, בזמן הכיבוש הבריטי.

בעמק האלה, בין שוכה לבין עזקה, התרחש קרב דוד וגליית. כיום עולה מכאן הדרך הראשית לכוון גוש עציון ובית לחם.

עמק תרקומייה הוא העמק הרביעי והדרומי ביותר. מאזור מארשה וקיבוץ בית גוברין עולה הדרך הראשית היישר אל העיר חברון.

טיולים נוספים בסביבה:

מערות נוספות בשפלת יהודה:

תל גודד:2.5 קילומטריםמצפון לצומת נחושה, שעל כביש מספר 38 נמצא אחד מתילי השפלה. במדרונו המזרחית, כ 150 מטרמהכביש (סימון שבילים ירוק) נמצאת מחילת מסתור מרשימה מימי מרד בר כוכבא.

חורבת מידרס: בין מושב צפרירים לגבעת ישעיהו (כביש 38) ממוקמת חורבת מידרס ובה מכלול של מחילת מסתור, קולומבריום, מערת קבורה ושרידים כפר יהודי עתיק.

תל עזקה:כ 500 מטרמדרום לצומת האלה נמצא כביש הכניסה לתל עזקה. מראש התל תצפית נהדרת על עמק האלה. כאן בעמק, בין שוכה לבין עזקה, התרחש קרב דוד וגוליית.

בצידו הצפוני של התל ממוקמת מחילת מסתור מורכבת מימי מרד בר כוכבא. 

מערות לוזית:כביש 363 מתפצל מכביש 38 באזור גבעת ישעיהו. לאחר כשישה קילומטרים, מול מושב לוזית, נמצא שביל הגישה (כ 800 מטרשל דרך עפר עבירה לכל רכב) אל מערות לוזית. זהו מכלול של מערות פעמון גדולות ומרשימות, המזכירות את מערות בית גוברין, אך במקרה זה ללא תשלום.

גבעת התורמוסים: הגבעה המפורסמת ממוקמת כשני קילומטרים ממזרח לצומת האלה, בכביש 375. בתקופת האביב עטורה הגבעה פרחים רבים. גולת הכותרת, בראש הגבעה היא מרבדי התורמוסים הכחולים.

מסלולי הליכה:

ממצפה משואה לחורבת מידרס:מסלול הליכה קליל (כשעה וחצי), רובו בצל, המתחיל במצפה משואה (פנייה מכביש 38) ויורד לאורך סימון שבילים אדום עד לחורבת מידרס.

ממצפה משואה לתל גודד:מסלול בן כשלוש – ארבע שעות היוצא ממצפה משואה לאורך סימון שבילים ירוק עד לתל גודד.

ממצפה משואה למערות לוזית:מסלול בן כחמש שעות לאורך סימון שבילים כחול.

הגן הלאומי מארשה – בית גוברין:

הגעה:הכניסה לגן הלאומי ממוקמת מול קיבוץ בית גוברין על כביש בית שמש – קריית גת

משך הסיור במקום:בין שעה וחצי לחמש שעות

עונה מומלצת:כל השנה, במיוחד באביב, אז עוטות הגבעות העגולות כולן מרבד צבעוני של פרחים.

נקודות ציון באתר עליהן אסור לוותר:מערות הפעמון של בית גוברין, מערת א-שוק (מערת הקולומבריום הגדולה), מערת הקבורה הצידונית.

שעות פתיחה:אפריל-ספטמבר: 08:00-17:00, אוקטובר-מרץ: 08:00-16:00 (הכניסה מתאפשרת עד שעה לפני שעת סגירת האתר).

טלפון באתר:681102008-/ 08-6812957 , פקס: 08-6812957

פרטים נוספים על פעילויות וסיורים ניתן לקבל במרכז הדרכה שפלה והר 02-9911117

דמי כניסה:יחיד – מבוגר: 29 ש"ח, ילד: 16 ש"ח,
קבוצה – מבוגר: 35 ש"ח, ילד: 18 ש"ח.

נגישות לנכים:שביל נכים חדש נפתח לאחרונה במערות הפעמון בבית גוברין. השביל העשוי מצע קשיח, ללא שיפועים,מותאם לכיסאות גלגלים.

הסמינרים הארכיאולוגיים:

פעילות החפירות של הסמינרים הארכיאולוגיים נעשית בתיאום בלבד, ובתשלום נוסף.

פרטים נוספים בטלפון 02-5862011 ובאתר האינטרנט: http://www.archesem.com/