מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייה
סגירה

המושבה האמריקאית- סיפורו של חלום

השנה היא 1866. ארצות הברית מציינת שנה לסיום מלחמת האזרחים ההרסנית והעקובה מדם שגבתה 620,000 קורבנות בארבע שנים ושיחררה 3.5 מיליוני בני אדם מעבדות. אי שם בצפון מזרח ארצות הברית, במדינת מיין השוקטת, אין סימן לכאוס הנוראי שטלטל את ארצות הברית בשנים האחרונות. עיירות ציוריות פזורות לאורך החוף, מאוכלסות קוטג'ים טיפוסיים בעלי מרפסות כניסה מעץ וגג משופע קלות. ספינות דייג יוצאות מדי בוקר ושבות לפרוק את מטענן על המזחים שאליהם צמודים מפעלים  לשימורי דגים. מעל הכניסה למפעל הקדמי ממוקם צופר אויר שמתריע כל פעם כשהספינות שבות מהדייג. אז נזעקות נשות העיירה למפעל, שם הן ממיינות את הדגה ומכינות שימורי סרדינים בקופסאות פח ומרק סרטנים מיוחד.
מעבר לרצועת החוף מתגבהת רצועה הררית נטועת עצי מחט סמיכה משופעת בעלי חיים: סנאים, זאבים, צבאים, דובים וחתולי הרים.
בעיירות הקטנות המשובצות בהרים מופעלות מינסרות המעבדות את העצים לקורות בגדלים שונים שישמשו לבניית הקוטג'ים האופיניים לאיזור. שני קטרי קיטור ענקים שזכו לשמות אריה וטייגר, מסיעים קרונות שטוחים שעליהם מוטענים העצים על מסילה למצ'ייאספורט, עיירה ליד החוף.
על הרקע השליו הזה מתגבשת לה קהילה מאמינים קטנה בשם "כנסיית המשיח" סביב מטיף מורמוני כריזמטי ותמהוני בשם ג'ורג' אדאמס. אדאמס, שחקן כושל בעברו, חובב הטיפה המרה ונוח לכעוס, מטיף לקהילת מאמיניו לנסוע לארץ הקודש, להתיישב בה ולעזור לעם הנבחר, ליהודים, לשוב לארץ ישראל. הגאולה, אומר אדאמס לקהל מאמיניו, תגיע, רק אם היהודים ישובו לנחלת אבותיהם, לארץ שהובטחה לאבותיהם אברהם, יצחק ויעקב.
בניגוד לקבוצות משיחיות אחרות שמגיעות לארץ במאה ה-19, אין לקהילת המשיח כל כוונה להמיר את היהודים על דתם.
תכניתו של אדאמס והעובדה שהוא סוחף אחריו קהל נכבד מג'ונספורט והסביבה יוצרת חזית התנגדות רחבה בעיירות האיזור. המוניטין המפוקפק שלו והעובדה שהאידאל בימים ההם היה לנסוע מערבה ולישב את איזורי הספר של ארצות הברית, לא מתיישב עם תוכניתו של המטיף לנסוע דווקא מזרחה לארץ הקודש. למי שאינו נמנה עם חסידיו כל התכנית נתפשת כטרוף אחד גדול.
כך או אחרת, מתגבש גרעין של אנשי הקהילה, בעלי מלאכה שונים, עובדי מנסרה, דייגים ומעט חקלאים והם מתחילים להתארגן ולהכין את עצמם לקראת הנסיעה המיוחלת.
בינתיים,  אדאמס וידידו אייב מקאנזי נוסעים לתור את ארץ הקודש כיהושע והמרגלים בשעתם. הם נוחתים בנמל יפו ויוצאים למסע מצפון הארץ לדרומה, מלאי התפעלות ורוממות רוח ומתעלמים לחלוטין מהעזובה, העוני, שודדי הדרכים , המחלות והשלטון העותמני המושחת.
כשהם שבים ליפו אדאמס מטיל על לוונטל, יהודי מומר המשמש כסגן קונסול ארה"ב בפלשתינה לרכוש עבורו חלקת אדמה, גבעה עגלגלה נטועת פרדס בדרומה של יפו לימים ליד הפלא הטכנולוגי של המאה ה- 19: תחנת הרכבת שנסעה מיפו ירושלים.
שני הידידים שבים לארה"ב לארגן את הקהילה לקראת מימוש החזון הגדול- הנסיעה לארץ הקודש. ג'ונספורט רוחשת פעילות: בתי הקהילה נמכרים וחבריה קונים ציוד ומצרכים לשאת עמם למזרח, כולל חביות קרוסין ואפילו צבע ירוק לחלונות. במצ'ייאספורט מנסרים עצים ובונים קירות, חלונות ודלתות, חלקי בתים טרומים שיועלו אחר כבוד לספינה ויורכבו ביפו בסגנון איקאה של המאה ה-19.
ב- 11 לאוגוסט 1866 מעמיסה התלת תרנית "נלי צ'ייפין" את הציוד והבתים המפורקים בקרביה ואת 157 הנוסעים על סיפוניה, 48 מתוכם מתחת לגיל 12 ונושאת את הכבודה במשך 42 ימים דרך האוקיאנוס האטלנטי והים התיכון לכוון יפו, לכוון הארץ המובטחת. ליבו של אדאמס מתרונן בקירבו אבל לא יחלפו שבעות רבים עד שהחלום הנפלא יתנפץ לו באחת על קרקע המציאות.
כאשר "נלי צ'ייפין" מגיעה לא"י היא מתנדנדת על הגלים מול נמל יפו. האנשים שעל סיפונה ממתינים לסירות הקטנות שיובילו אותם מהספינה לחוף. נמל יפו חגור סביבו חגורת סלעים תת מימיים שאינה מאפשרות לאוניות להכנס ומהלכת אימים על הימאים. הספינות עוגנות מול הנמל וצי של סירות על מלחיהן עומסות את הנוסעים ופורקות אותן בחוף.
כשג'ורג' אדאמס יורד לחוף הוא חוטף את המכות בזו אחר זו: לוונטל לא הוציא את רכישת הקרקע לפועל משום שהשלטון העותמני אינו מתיר לרשום אדמה בפלשתינה על שם מי שאינו אזרח עותמני ולא רק זאת, לקבוצה אין בכלל אישור שהייה מטעם השלטון, העותמנים אינם מחבבים את כל הזרים הלוטשים את עיניהם לארץ הקודש. חזקתם על הארץ הולכת ומתרופפת אלו הם הימים האחרונים של האימפריה ששלטה על המרחב הזה במשך 400 שנה.
אדאמס מתרוצץ בין הפקידים אחוז חרדה ובנתיים צאן מרעיתו מתארגן במחנה על חופה של יפו, ממש קרוב למה שהיום "בית גידי" מוזיאון האצ"ל. קירות הבתים הטרומיים מוצבים על החוף, בדים נמתחים ביניהם לישוב ארעי עד שיימצא הסדר. האנשים כועסים, ממורמרים, תחילתו של בקיע ראשון באמון ביכולותיו של אדאמס. האסון הראשון מכה מיד: מבלי דעת, בנתה הקבוצה את משכנה על קבר אחים המוני לנפגעי הכולירה שהכתה ביפו ב- 1865, לא חולפים שבועיים ותשעה מאנשי הקהילה הולכים לעולמם, רובם ילדים.
אדאמס מוציא את נשמתו בשידולים, המום מהאסונות. לוונטל רוכש את חלקת האדמה ומצליח לרשום את הקושאן על שמו של נתין מקומי. הכסף לא מספיק והקבוצה נאלצת להוסיף סכום נוסף. עד דצמבר 1866 מתחילה המושבה להבנות. תשתיתה שני רחובות צולבים: רחוב אאורבך ורחוב הופמן בר שהם בסיס השכונה עד היום. נחפרים מרתפים בכורכר בתוכם מוצב עמוד ענק ומסיבי התומך בבית שאותו ניתן לראות במרתף בית ידידות מיין עומד איתן על מקומו כבר 145 שנים ! עשרת הבתים הראשונים מתוך 22 מוקמים, דרגסטור שיכיל את כל המצרכים (בנתיים ג'ורג' אדאמס ואשתו מתגוררים בו, עד שיבנה בית מיוחד עבורם, הוא גם אחראי על הקניות וחלוקת הסחורה).
לתקופה קצרה אנשי המושבה נושמים בחופשיות. החלום מתחיל להתגשם: מחרשת הפלדה הראשונה פולחת את אדמת א"י, מעמיקה חדור לא כמו מחרשת העץ המסורתית של הפלאחים שבקושי חודרת את האדמה הקשה. השדות נזרעים, חיטה, כרוב. נשתלים עצים, בנוסף להדרים גם עצי דובדבן שהובאו במיוחד מארה"ב. האחים דריסקו מתחילים לבנות את מבנה האבן היחיד במושבה: מלון "גרנד פלאס" שיהפוך בגילגול הטמפלרי של המושבה למלון "ירושלים" המפואר. בני הנוער רוכבים על סוסים לאורך החוף  ומרחיקים עד רמלה, עולים לפסגת המגדל הלבן ומזהים מרחוק את בתי המושבה.
ב- 4 ליולי 1867 כולם רוקדים במרץ בבית אקלי נורטון לכבוד יום העצמאות ה- 91 של ארה"ב , עד שהרצפה מאיימת להשבר מהעומס. בית אקלי נורטון יהייה לימים הבית הראשון שישופץ במושבה האמריקאית ויהפוך להיות משכנה של מסעדת "קרן".
ימי הזוהר היו קצרים מאד. התבואה אינה עולה יפה . אותה מחרשה מעמיקת חדור העירה מתרדמתם את כל העשבים השוטים שעלו ושיגשגו אחרי הגשמים וגזלו את מזונה של החיטה. הקהילה נאלצת לקנות מצרכים מסוחרי יפו שמרמים אותם ללא הפסק: הפירות והירקות מגיעים רקובים והבשר שורץ תולעים. מסתבר שהאדמות החקלאיות חכורות בלבד ועל זה קם רוגזם של אנשי הקהילה על אדאמס. שתילי הדובדבנים נובלים במזג אויר ים תיכוני לח והמוות ממשיך להכות באנשי הקהילה. המתים נקברים בבית הקברות הפרוטסטנטי הקטן הממוקם היום במעלה רחוב יפת מאחורי בית הקהילה המשיחית. אשתו של אדאמס רבה עם אנשי הקהילה ללא הפסק וסיכסוכים פנימיים בין המתיישבים הופכים את החיים בלתי נסבלים. אדאמס עצמו לא מתפקד יותר, הוא רוכש בתקציב ההולך ודל כמות גדולה של משקאות חריפים והוא מנסה לשכנע את קהילתו לשתות כדי להתחסן בפני המחלות ובכדי לשכוח. (לשתות אלכוהול נחשב בתקופת מגפות הכולירה הגדולות כתרופה בדוקה לחיסון מפני המחלה). אנשי המושבה המזועזעים מסרבים לשתות ואדאמס מכלה את כל הכמות בעצמו.
תוך פחות משנתיים ימים מאז נחתה הקבוצה מלאת חלומות ואופטימית על חופה של יפו היא מגיעה לפי פחת. אנשים מאבדים את כל הונם ואת יקיריהם. הם מתחילים לחזור טיפין טיפין לאמריקה בחוסר כל. הסופר האמריקאי מרק טווין, שביקר בארץ בשנת 1867 כעיתונאי מטעם העיתונים "הרולד" ו"טריביון" (שני עיתונים נפרדים באותם ימים), נפגש עם שרידי הקבוצה, ובספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש"  הוא מספר על גורלם המר והטראגי של בני המושבה.
המושבה מתרוקנת. בתיה נמכרים בפרוטות לאדם בשם מצלר שימכור אותם כעבור שנתיים לאנשי קהילת ההיכל- הטמפלרים שזה מקרוב הגיעו לארץ הקודש בעקבות חלומם. חלום מוכר: להחיש את הגאולה על ידי שיבה לא"י ועבוד אדמתה.
רק שניים מאנשי המושבה אינם שבים עם הקבוצה לאמריקה. הם נוטעים את שורשיהם באדמת הארץ, בה ישגשגו ובה ילכו לעולמם ויקברו באדמתה. האחד, קלארק, יהפוך להיות סגן קונסול ארה"ב בא"י, ומנהל סוכנות התיירות של תומאס קוק בארץ. הוא יבנה בית מפואר בסגנון של ארמון מזרחי בשכונת ממילא שחזיתו משולבת בשכונה המשופצת.
השני, רולה פלויד. פלויד הביא עמו על ה"נלי צ'ייפין" כרכרה קלה. הוא לא חלם להיות עובד אדמה בארץ הקודש אלא להסיע צליינים ותיירים במרחבי הארץ. פלויד לא ידע שבשבילי הארץ לא נסעו כרכרות מאז התקופה הרומית וששביליה מתאימים בעיקר למעבר סוסים וחמורים. כרכרתו היא הכרכרה הראשונה הנוסעת מיפו לירושלים אחרי 2000 שנה מובילה איתה אבן ריחיים חלופית לטחנת הרוח של משה מונטיפיורי בשכונת משכנות שאננים הצעירה.
רולה פלויד לומד גאוגרפיה של ארץ הקודש ואת שפת בני המקום: ערבית. כל בוקר הוא מתייצב בנמל יפו שם הוא משמש כ"דרגומן"- מתורגמן עבור הנוסעים המבולבלים היורדים לחוף, מציע להם אוזן קשבת, מדריך בשבילי העיר המזרחית הססגונית  ומלון ללילה. עם הזמן הוא בעלים גאה של צי סירות קטנות המשנעות נוסעים וסחורות מין האוניות לרציף וכולם מדברים בשבח השרות האמריקאי. הוא עובד עם הסוכנות של תומס קוק אבל נפרד ממנו ומקים חברה פרטית ומשגשגת להובלת תיירים וצליינים ברחבי הלבנט מדמשק שבסוריה דרך עבר הירדן, ארץ הקודש על כל נפלאותיה ומצרים. בין לקוחותיו יוליסס גרנד, גנרל עטור תהילה ממלחמת האזרחים שיהיה לימים נשיא ארצות הברית ווילהלם השני קיסר אוסטרו הונגריה בביקורו בארץ. נוסעיו ישנים באהלים מחודדים לבנים, אוכלים מכלי פורצלן דקים ושומרים חמושים ברובים מגנים על התיירים מתקיפות הבדואים המקומיים.
לימים יקנה רולה פלויד חלקת אדמה בירושלים בצומת הרחובות אגריפס וקינג ג'ורג' לעתיד ויקים עליה את ביתו. בנו מנישואים שניים יקים במקום את קולנוע "עדן" שתפקד עדיין בתקופה שבה אני יצאתי לסרטים בירושלים. פלויד גם  יהייה אח בלשכת "ברקאי" של אחוות הבונים החפשיים בא"י יחד עם קרל נטר, לשכה שנחנכה ב- 7 למאי 1873 במערת צדקיהו בירושלים.
רולה פלויד הוא החוליה המקשרת בין אותו חלום אמריקאי קצר מועד שזרח ודעך על אדמתה של יפו ובין ההיסטוריה שלנו, הוא היה מורה הדרך המודרני הראשון בארץ ישראל בעת החדשה . אלמלא הוא, היה אותו חלום אמריקאי אפיזודה חיצונית ,עוד קבוצה תמהונית שניסתה, נכשלה ולא הותירה סימנים על ההיסטוריה המקומית פרט למספר בתי עץ יוצאי דופן ומטים ליפול.