פרופ' ישראל פינקלשטיין על: ארכאולוגיה ומקרא - מבט משנת 2025
ההרצאה עסקה ביחסים בין ארכאולוגיה למקרא וכיצד לשחזר את ההיסטוריה של ישראל הקדומה, תוך חלוקה להקדמה, כללים לשחזור ההיסטוריה, וציוני דרך בהיסטוריוגרפיה המקראית.
הקדמה
מטרת הארכאולוגיה מטרת הארכאולוגיה היא שחזור התרבות החומרית של חברות קדומות וכן שחזור היסטורי. הארכאולוגיה מספקת נתונים אמפיריים "בזמן אמת" (כרונולוגיה מוחלטת), בניגוד לטקסטים המכניסים מימדים של תעמולה, תיאולוגיה ואידיאולוגיה. כאשר אין מקורות כתובים או שהם מועטים (כמו בתקופות הנאוליתית, הכלקוליתית או הברונזה הקדומה), הארכאולוגיה היא האמצעי העיקרי לשחזור היסטורי. בארץ ישראל, מצב זה נכון עד ראשית האלף השני לפנה"ס, אז מתחילים להופיע מקורות כתובים (ממצרים בעיקר).
מורכבות הטקסט המקראי והוויכוחים במחקר הטקסט המקראי מורכב במיוחד מכיוון שהוא מייצג תקופות וז'אנרים שונים, ונכתב לאורך כ-700 שנה, החל משנת 800 לפנה"ס בממלכת ישראל הצפונית ועד תקופת החשמונאים (שנת 100 לפנה"ס). הוויכוחים על היסטוריות הטקסט המקראי החלו כבר במאה ה-17 עם שפינוזה, התעצמו במאה ה-19 (בעיקר בגרמניה עם יוליוס ולהאוזן ותורת המקורות), ונמשכו דרך חוקרים שמרניים כמו וויליאם פוקסוול אולברייט ויגאל ידין. בשנות ה-90 של המאה ה-20 הופיעה "האסכולה המינימליסטית" (חוקרים כמו דייויס ונילס פיטר לנקה), שטענה כי הטקסט המקראי נכתב בתקופה הפרסית או ההלניסטית ואינו בעל ערך להיסטוריה של תקופת הברזל/הבית הראשון.
"המבט מן המרכז" מתוך העימות בין האסכולות השונות בשנות ה-90, נוצר "המבט מן המרכז" – גישה ביקורתית שאינה מוותרת על הטקסט המקראי כמקור חשוב להבנת ההיסטוריה של תקופת הבית הראשון. גישה זו נשענת על שלוש שיטות של היסטוריונים צרפתים:
היסטוריה רגרסיבית (Histoire régressive): הצעתו של מארק בלוך, לפיה יש להתחיל שחזור היסטורי מנקודת זמן ודאית ולחזור לאחור צעד אחר צעד.
המשך הארוך (La longue durée): גישתו של פרננד ברודל, המתמקדת בתהליכים איטיים ומחזוריים בהיסטוריה ההתיישבותית.
דקונסטרוקציה פוזיטיבית (Déconstruction positive): מושג שהוסיף ג'רמי דוראנד, המתאר את הגישה המשלבת ביקורתיות עם יצירה. המרצה רואה את שורשי כל הדברים שהוא אומר בארכאולוגיה, ומתאר את עצמו כ"היסטוריון העוסק בארכאולוגיה". המוטו המנחה של ההרצאה: "הארכאולוגיה זוכרת את מה שההיסטוריוגרפיה מנסה להשכיח".
שלושת היסודות לשחזור תולדות ישראל הקדום לכל אחד משלושת היסודות הבאים יש לגשת בצורה ביקורתית משום שבכל אחד מהם יש בעייתיות בפני עצמה:
המקרא:
מטרה תיאולוגית, לא היסטורית: עוסק ביחסים בין אלוהי ישראל לעם ישראל, ובין אלוהי ישראל לשושלת בית דוד.
כתיבה מוכוונת אידיאולוגיה: לא תמימה ואינה חפה ממגמות בנות זמנה.
פער זמנים: במקרים רבים, הכתיבה רחוקה מאוד מההתרחשויות המתוארות (200 שנה ואף יותר).
תעודות המזרח התיכון הקדום:
נכתבו בזמן אמת: (לדוגמה, כתובות סנחריב או שישק, אבל...אינן חפות מתעמולה מלכותית, לא ניתן להתייחס אליהן ככתיבה היסטורית במובן המודרני.
ארכאולוגיה:
מצד אחד, מדובר בנתונים בזמן אמת מאידך, מתעוררות לעיתים בעיות מתודולוגיות: תלויה בעבודת שטח מקצועית ובשליטה טובה על תיארוכים.
שבעה כללים לשחזור ההיסטוריה של ישראל הקדום
המרצה הציג שבעה כללים מרכזיים, שלדבריו, היצמדות אליהם תשפר את הסיכוי להתקרב לאמת ההיסטורית:
שליטה בתאריכים (פחמן 14):
חשיבות מכרעת: עד שנות ה-90 של המאה ה-20, לא הייתה שליטה מספקת בתאריכים בתקופת הברזל.
דוגמאות לתיארוך מחדש: שערים וארמונות בחצור ובמגידו, שיוחסו בעבר למאה ה-10 לפנה"ס (תקופת שלמה), תוארכו מחדש (באמצעות תיארוך פחמן 14) למאה ה-9 לפנה"ס. שינוי של 10 שנים יכול לשנות תמונה היסטורית לחלוטין. התיארוך החדש ממקם אותם בתקופת ממלכת ישראל (בית עמרי) ולא תקופת שלמה.
כרונולוגיה מוחלטת לעומת יחסית: יש לעבור מכרונולוגיה יחסית (מי קדם למה) לכרונולוגיה מוחלטת (תאריכים ספציפיים). שיטות כמו פחמן 14 (שלא היו זמינות בתקופת פעילותו של ידין) וחבילות סטטיסטיות מאפשרות דיוקים של כ-30 שנה בתקופת הברזל.
דוגמה מהנגב: אתר הרועה בנגב, שיוחס למאה ה-10 (שלמה), תוארך מחדש באמצעות פחמן 14 למאה ה-9, ופעילותו נמשכה עד אמצע המאה ה-9. משמעות הדבר היא שהוא לא נבנה על ידי שלמה ולא חרב במסע שישק, ומשנה את ההבנה ההיסטורית של הדרום.
לא לנתק את תולדות ישראל הקדום מהתמונה הרחבה של הלבנט ומעבר לו:
קריסת תקופת הברונזה המאוחרת: סיפור כיבוש כנען במקרא חייב להיתפס כחלק מזעזועים רחבים יותר שפקדו את המזרח התיכון כולו בסוף תקופת הברונזה (שנות המשבר של המאות ה-13 וה-12 לפנה"ס), שכללו חורבן ארמונות, קריסת ממלכת החיתים, אוגרית, ואף ירידת כוחה של מצרים.
ישראל ויהודה שונות לחלוטין:
אידיאולוגיה מקראית מול מציאות היסטורית: האידיאולוגיה המקראית מציגה את יהודה כסיפור המרכזי והחשוב, וישראל כממלכה משנית, חוטאת ולא לגיטימית. זאת משום שהכתיבה המקראית המוקדמת (ימי יאשיהו, סוף המאה ה-7 לפנה"ס) נעשתה לאחר חורבן ממלכת ישראל על ידי אשור (732-720 לפנה"ס), ולכן יכלה לפתח אידיאולוגיה כזו ללא התנגדות.
המציאות בשטח הפוכה: ממלכת ישראל הייתה הממלכה החשובה, החזקה, הגדולה והמשגשגת מבין השתיים מבחינה גיאוגרפית, טריטוריאלית ועוצמה צבאית. במשך כ-100 מתוך 200 השנים שהתקיימו זו לצד זו, ישראל שלטה ביהודה. מפת היישובים מראה את הפער הגדול בין ממלכת ישראל (שומרון) ליהודה (אזור ירושלים).
חשיבות עצומה לתיארוך נכון של כתובות מתקופת הברזל:
כתיבה ספרותית: תיארוך כתובות צריך להתבצע אך ורק על פי הקונטקסט הארכאולוגי המתוארך בפחמן 14, ולא על בסיס הנחות מעגליות מהמקרא.
לוח זמנים של הכתיבה: בממלכת ישראל, אין כתיבה עברית לפני שנת 800 לפנה"ס בערך (לדוגמה, כתובת בלעם מתל דיר עלא בירדן, מתחילת המאה ה-8). ביהודה, הכתיבה מתחזקת במאה ה-7 לפנה"ס (לדוגמה, ח'ירבת עוזה בנגב).
פער היסטורי: אם לא הייתה כתיבה ספרותית לפני המאה ה-8, כיצד יכלו סופרים בני המאה ה-7 (250-300 שנה אחרי שלמה ההיסטורי) לדעת פרטי פרטים על מעשי שלמה בהיעדר כתיבה רציפה?.
השלכה לאחור ("Projected backwards"): פרטים ממציאות מאוחרת יותר (לדוגמה, עוצמת ממלכת ישראל בימי ירבעם השני במחצית הראשונה של המאה ה-8, המתבטאת בסוסים ומרכבות) או מממלכת יהודה בימי מנשה (מאה ה-7, יחסי מסחר עם דרום ערב כמו בסיפור מלכת שבא) הושלכו לאחור לסיפורי שלמה.
לא מדובר בהמצאת סיפורים יש מאין:
גרעין היסטורי/מציאות: המרצה אינו מאמין בקיום "משרד להמצאת סיפורים". תמיד קיים גרעין של מציאות או זיכרון, גם אם קדום.
שימור מסורות קדומות:
ממלכת ישראל: רוב המסורות המקראיות הקדומות (לדוגמה, סיפורי יעקב, סיפור יציאת מצרים, רובד קדום בסיפורי המושיעים בספר שופטים) מקורן בממלכת ישראל.
דוגמה לזיכרון היסטורי קדום: כיבוש צפון מואב על ידי שושלת בית עמרי במאה ה-9 לפנה"ס, כפי שמשתקף בספר במדבר ובכתובת מישע.
יהודה: סיפור גת הפלישתית כעיר מרכזית במחזור סיפורי דוד – ארכאולוגיה מראה שגת (בתל צפית) הייתה חשובה רק עד אמצע המאה ה-9 לפנה"ס, ואז נחרבה על ידי דמשק. ההתייחסות אליה כמרכזית היא זיכרון קדום מלפני 830/840 לפנה"ס.
היכן נשמרו ועלו על הכתב?: המרצה סבור שהמסורות נשמרו ועלו על הכתב לראשונה במקדשים מרכזיים של ממלכת ישראל (שומרון, בית אל, פנואל, גלגל, נבו, קריית יערים), כאשר כל מקדש שימר מסורת מקראית משלו (לדוגמה, פנואל ובית אל עם סיפורי יעקב, גלגל עם סיפור הכיבוש, קריית יערים עם סיפור ארון הברית, נבו עם מסורת משה, שומרון עם מסורת יציאת מצרים).
בטקסט יש "סטרטיגרפיה" או "זיכרון מרובד":
לא תיאור רגע אחד: אי אפשר לקרוא סיפור כמו מעשי דוד או שלמה כתיאור רגע אחד בהיסטוריה. יש בטקסטים אלו חיבורים, תוספות, עריכות והתרחבות.
דוגמה מסיפורי דוד: דוד כמנהיג חבורת עפירו (פורעי חוק) בחבל ההר הדרומי הוא זיכרון קדום שלא יכול להשתלב בממלכה מסודרת מהמאה ה-7. עם זאת, יש בטקסט גם מציאות של המאה ה-7 לפנה"ס, לדוגמה בסיפור גוליית, שמשקף קשר יווני בתאור השריון.
דוגמה מסיפורי שלמה: שלמה מתואר כחכם וגדול בפרקים ג'-י' של ספר מלכים א', אך בפרק י"א הוא מתואר כחוטא שסטה מהדרך וגרם לקריעת הממלכה. שני תיאורים אלה לא יכלו להיכתב באותה עת, ומשקפים רגישויות והשקפות שונות מתקופות שונות ביהודה.
אין משוואה שלפיה "מה שקדום איננו היסטורי ומה שמאוחר היסטורי":
אמת תיאולוגית מול אמת היסטורית: דוגמת מלכי יהודה אחז, חזקיהו ומנשה. המקרא מתאר את אחז כחוטא, חזקיהו כצדיק וגיבור, ומנשה כגדול החוטאים. במציאות, אחז הציל את יהודה מכיבוש אשורי, חזקיהו הביא חורבן עליה במרדו באשור, ומנשה הציל אותה והחזיר אותה לחיים לאחר מסע סנחריב. קיימות שתי אמיתות שונות: אמת תיאולוגית ואמת היסטורית.
ציוני דרך בהיסטוריוגרפיה המקראית
המרצה הציג שלבים עיקריים בכתיבת הטקסטים שנכנסו לקורפוס המקראי:
אוריינות באזורנו: כתיבה מונומנטלית מופיעה בסוף המאה ה-9 לפנה"ס (810-820 לפנה"ס, לדוגמה מצבת מישע וכתובת תל דן). כתיבה ספרותית מגיעה קצת יותר מאוחר, לאחר שנת 800 לפנה"ס.
התפשטות הכתיבה: חרסי שומרון (אמצע המאה ה-8) מראים כתיבה באזור בית המלוכה/המקדש. כתובות ערד (סוף המאה ה-7) מראות שהכתיבה התפשטה בהיקף גדול לדרגים נמוכים יותר של האדמיניסטרציה ביהודה.
כתיבה ראשונה בממלכת ישראל: המרצה סבור שטקסטים ראשונים שנכנסו למקרא נכתבו בממלכת ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-8 לפנה"ס. אלה כוללים יסודות בסיפורי האבות (יעקב), סיפור יציאת מצרים, סיפורי המושיעים בספר שופטים ומסורות מלוכה ונבואה אחדות. יסודות חשובים של האידיאולוגיה המקראית (לדוגמה, הרעיון של ממלכה מאוחדת תחת מלך אחד) באו מהצפון, שם המציאות ההיסטורית הייתה כזו (ישראל שלטה ביהודה, לא להפך).
הגירת המסורות ליהודה (אחרי 720 לפנה"ס): עם כיבוש ממלכת ישראל על ידי אשור, משכילים ישראלים ברחו ליהודה והביאו עמם את המסורות והכתיבה.
תגובת סופרים יהודאים: סופרים יהודאים הגיבו למסורות הצפוניות, לדוגמה, בספר שמואל על המאבקים בין שאול לדוד, שם שונה הנרטיב לתמוך באידיאולוגיה היהודאית.
המשך הכתיבה ביהודה: במחצית הראשונה של המאה ה-7 לפנה"ס, לדוגמה, "ספר מעשי שלמה".
היסטוריה דויטרונומיסטית (סוף המאה ה-7 לפנה"ס - ימי יאשיהו): נוסח מוקדם של ההיסטוריה על פי ספר דברים (יהושע, שופטים, שמואל א-ב, מלכים א-ב) עם רעיונות פן-ישראליים, שושלת בית דוד, מקדש ירושלים והבטחה אלוהית. יש בו גם רבדים מאוחרים יותר ועדכונים לאחר החורבן.
לאחר החורבן (התקופה הפרסית וההלניסטית המוקדמת):
ביקורת על ייחוס טקסטים מקראיים רבים לתקופה זו: המרצה מטיל ספק בגישה המייחסת טקסטים רבים לתקופה הפרסית/הלניסטית בשל דלות השרידים הארכאולוגיים בירושלים (אין תשתית אוכלוסייתית מספקת לכתיבה כה עניפה).
הצעת אלטרנטיבה: עדיף למקם את הכתיבה בתקופה זו בקהילות שהוגלו לבבל או מצרים (לדוגמה, תעודות אל-יהודו מבבל מהמאה ה-5 לפנה"ס).
התעוררות כתיבה במאה ה-2 לפנה"ס (ימי החשמונאים): בתקופה זו יש שוב כתיבה מסיבית, ספרות חיצונית ענפה (לדוגמה, מכבים א'), וראיות ארכאולוגיות לכך.
חידוש הכתיבה ההיסטוריוגרפית במקרא: ארכאולוגיה יכולה לבחון טקסטים עם רקע גאוגרפי (כמו בניית החומה בספר נחמיה ג' או רשימת השבים) ולזהות שהמציאות שמאחוריהם היא ככל הנראה מהמאה ה-2 לפנה"ס (החשמונאים), לא מהמאות ה-5 או ה-4.
ספרי דברי הימים: ספר זה כולל "טקסטים שאין להם מקבילה" בסמואל ומלכים, המשקפים את האידיאולוגיה של מחבר שחי מאות שנים לאחר חורבן ירושלים, ככל הנראה במאה ה-2 לפנה"ס (החשמונאים). לדוגמה, רשימת ביצורי רחבעם, המופיעה רק בדברי הימים, ככל הנראה משקפת מציאות מאוחרת וצרכים מאוחרים (ימי החשמונאים התיכונים, כמו הורקנוס).
מקור כהני (חומש): ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על כך שהרבה ממה שמתואר בחוק במקרא (ענייני טומאה וטהרה, כלים טהורים, היעדר דמויות על מטבעות חשמונאיים, איסור חזיר) לא היה קיים לפני המאה ה-2 לפנה"ס.
לסיכום
המחקר המודרני מראה שהטקסטים המקראיים חוברו במשך כ-700 שנה (בין 800 לפנה"ס ל-100 לפנה"ס), ויש לבחון את משמעותם על רקע האידיאולוגיה והתיאולוגיה של מחבריהם בכל תקופה.
שאלות ותשובות מהקהל:
תיארוך חצור מחדש (למאה ה-9): השינוי בתיארוך נובע מחוסר ברירה, בזכות תיארוך פחמן 14 והשוואות למכלולים זהים במגידו (שהיא במרחק 60-70 ק"מ), ששם תוארכו השכבות למאה ה-9. לא הגיוני שמכלולים זהים כל כך קרובים יהיו מתקופות שונות לחלוטין.
כפיפות ממלכת יהודה לממלכת ישראל:
עדויות ארכאולוגיות וטקסטואליות: בימי בית עמרי, הארכאולוגיה מראה נוכחות והשפעה של העומרידים גם באזורים כמו מואב ומישור החוף, וכן דמיון אדריכלי מסוים בבנייה בירושלים להשפעה צפונית.
מקורות מקראיים: סיפור עתליה, מלכה משושלת המלוכה בשומרון, שנישאה למלך יהודה, תומך ברעיון.
ירבעם השני: עוצמת ממלכת ישראל בתקופתו הגיעה עד צפון סיני (אתר כונתילת עג'רוד, עם כתובות המראות קשר לישראל ופיניקיה) ועד קריית יערים (מתחם שלטוני ישראלי גדול ששלט על הדרכים לירושלים). תיארוך פחמן 14 תומך בטענה זו. הממצאים הארכאולוגיים, האדריכלות, והדמיון בין הממצאים בצפון ובין הממצאים באתרים אלה תומכים בטענה לשליטה ישראלית.
גיאוגרפיה צפונית בסיפורי המקרא: המרצה ציין שכל סיפור יש לבחון באופן עצמאי. בטקסטים שנכתבו ביהודה, הידע הגיאוגרפי חזק על אזור ירושלים ויהודה ונחלש צפונה. אולם, סיפורים צפוניים (כמו סיפורי המושיעים בספר שופטים) אכן משקפים גיאוגרפיה צפונית.
חקר הגנום:
מחקר כנעני (דיוויד רייך): המרצה היה שותף למחקר שפורסם ב-2020/21. המחקר בדק דגימות אוכלוסייה מארץ ישראל מהאלף השני לפנה"ס (בעיקר ממגידו, שתוארכו בפחמן 14). הוא הראה שלאוכלוסייה זו היה מטען גנטי המורכב ממרכיב נאוליתי לבנטיני (תושבי המקום) ומקבוצות שהגיעו מהאזורים הצפוניים-מזרחיים של המזרח התיכון הקדום.
הקשר לקריית יערים: פרסום מאוחר יותר (ומחקרים נוספים) מראה שהמטען הגנטי של דגימות מקריית יערים (יהודה, תחילת המאה ה-7 לפנה"ס) דומה למטען הגנטי של הדגימות ממגידו מהאלף השני. משמעות הדבר היא שהישראלים והיהודאים היו מהאוכלוסייה המקומית (כנענית), ו"ישראליות" ו"יהודאיות" הם מושגים תרבותיים, לא גנטיים. מחקר מקביל מצידון הראה תוצאות דומות.
תיארוך קלפים/מגילות בפחמן 14: המרצה ציין שאין הרבה טקסטים כתובים על חומר אורגני מתקופת הברזל שניתן לתארך. אם היה אפשר, זה היה נפלא, כמו שנעשה עם מגילות קומראן (אך הן מאוחרות יותר).
ארון הברית בקריית יערים: המרצה חושב שניתן לחבר את הממצא הארכאולוגי המרשים בקריית יערים (הקמת מתחם גדול ומפואר בתחילת המאה ה-8 לפנה"ס) לסיפור המקראי על ארון הברית. הוא רואה בסיפור זה סיפור מכונן למקדש שהוקם במקום, ומעריך את הסבירות לחיבור ב-51%. הוא גם ציין כי המתחם בקריית יערים (עם פלטפורמה מוגבהת) דומה למתחמים מלכותיים בממלכת הצפון (שומרון), ואולי השפיע על הורדוס שבנה את מקדשו על פלטפורמה דומה. השם הערבי של המנזר במקום, "דיר אלעזר", משמר אולי את זיכרון אלעזר הכהן וארון הברית.