מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג Chrome ו- Firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייה
סגירה

שנות ה 60 בסין

"מסע עולמי", גיליון 60, דצמבר 2006

 

בשנות ה-60 הייתה סין בעיצומה של מהפכת התרבות שהשליט מאו טסה טונג, שבשמו נעשו אז מעשים איומים שכללו פגיעה בבני אדם ובערכים תרבותיים. סין סיימה כבר מזמן ללקק את פצעיה, ותהליך השיקום התחלף בפיתוח כלכלי ותעשייתי אדיר ומרשים. עם זאת, מדינת הענק עדיין מוקירה את פועלו של יושב הראש הנערץ

 

כתב וצילם: גיא נוימן, מדריך טיולים.

 

האישה שפסעה בכיכר העיר צ'נגדו (Chengdu), בירת חבל סצ'ואן, חשה כיצד ההתרגשות המוכרת שוב תוקפת אותה, ומאטה את צעדיה. תחושת המחנק שוב פקדה את גרונה. תוך שניות היא חשה את תמיכת היד המקלה של בתה, שחיבקה את מותניה. "הכל בסדר אימא", הלחישה הגיעה אליה כאילו מעולם אחר. היא נעצרה והשפילה לארץ עיניים מצועפות, בקושי רואה את הנעלים האדומות שקנתה לאחרונה לבתה.

כבר לפני שנים חשבה שתתגבר על פעימות הלב, אך נראה שאירועי העבר חזקים ממנה. היא הכריחה את עצמה להרים את עיניה: כמו בכל יום הייתה הכיכר הומה אדם, איש לא שם את ליבו לרגליה הכושלות של האישה ולבתה התומכת בה. בחשש התרוממו עיניה עוד מעט ונתקלו במראה שהקפיא את דמה במשך 40 השנים האחרונות. מולה ניצב פסלו מלא ההוד של יושב הראש מאו.

למעט צמד נערות צחקניות, חמושות במצלמה דיגיטלית, שעסקו בצילום הדדי, איש מרבבות העוברים והשבים לא התייחס לפסל הגדול. האישה הישירה מבט וחשה בדמעה הזולגת על לחייה.

 

קלון בכיכר העיר

הזיכרונות הישנים שהיא כה מנסה לשכוח חזרו ותקפו אותה. בדמיונה חזרה האישה לשנות ה-60 כשעמדה, נערה בת 16, באותה הכיכר מול פסל מאו יחד עם המוני צעירים נלהבים, סרטים אדומים צמודים לשרוולם וספרונים אדומים בידיהם. המוני הצעירים נופפו בידיהם וצרחו במלוא גרונם את קריאת הנאמנות היומית: "עשרת אלפי שנים ועוד עשרת אלפי שנים ועוד עשרת אלפי שנים למנהיג הגדול, המורה הגדול, המפקד הגדול וההגאי הגדול, יושב הראש מאו". רבים ידעו שזו הייתה הדרך המסורתית להביע נאמנות לקיסרים. אלה אומנם הוקעו כעריצים פיאודליים, אך באותו הזמן לצעירים כלל לא היה אכפת — כל שרצו היה להעריץ את מאו.

היא אז עמדה עם חברותיה ועודדה את חבריה שגררו את אמה חבושה בכובע ליצן היישר למרכז הכיכר. אמה נתפסה יום קודם לכן מטמינה מערכת עתיקה של כלי פורצלן בבור שבחצר הבית. אז, בימי הקיץ הלוהטים של שנת 1967, חשה האישה בושה שנולדה לאם שכזו, שאינה מכבדת את דבריו של יושב הראש. הוא הרי אמר בפירוש שיש להרוס את העולם הישן כדי לבנות עולם חדש.

זעקות מנהיג המשמרות האדומים שהאשים את אמה בחתרנות קפיטליסטית הדהדו בראשה כאילו היה זה אתמול. מספרים נשלפו מכיס מעילו ותוך שניות נשרו לארץ, לקול צהלות הצעירים, מחלפות שערה של אמה המתפתלת. היא חשה אז לרגע שביב של ייסורי מצפון אך סילקה אותו מליבה תוך כדי מלמול הוראות שר ההגנה: "אבא קרוב, אמא קרובה, אבל אף אחד אינו קרוב כמו יושב הראש מאו".

למחרת שבה אמה הביתה אך עיניה היו כבויות, ושנה לאחר מכן נפטרה ממחלה ומתשישות.

 

קפיצה גדולה קדימה

מאו טסה טונג נולד בכפר שאו שאן (Shao shan) שבמחוז הונאן (Hunan). אביו ואימו היו אנשים מסורתיים, שהעריכו את הקיסרות ואת השלטון הקודם, ונהגו לשתף את בנם בטקסים בודהיסטיים דתיים. אביו של מאו ייעד אותו לרשת את העסק המשפחתי והעדיף שבנו יישאר בכפר וינהל את החווה ואת השדות. מאו מצידו ראה בהוראה את ייעודו והתעקש ללכת בדרכו של קונפוציוס, להיות מלומד גדול ואולי אף לזכות במשרה בחצר הקיסרית.

בגיל 14, למרות מחאות אביו, עזב מאו הצעיר את הכפר והגיע אל בית הספר התיכון כשבכיסו דמי הלימוד בלבד. בבית הספר קיבל את הכינוי "האיכר המלוכלך משאו שאן". מאו העני היה צמא דעת והקדיש שעות רבות ביום לקריאה בספרייה. בתחילת המאה ה-20 התגייס מאו לצבא המהפכני של סון יאט סאן, אך עזב כאשר התוודע לקומוניזם.

בשנת 1934 איים הצבא הלאומני הסיני לחסל את כוחות הצבא הקומוניסטי. מאו, ששירת אז בצבא הקומוניסטי כ…?, יזם את "המסע הארוך צפונה", שבמסגרתו נדדו כ-90 אלף איש במשך קרוב לשנה על פני 8,000 ק"מ בתנאים קשים, בין הרים גבוהים וכמעט ללא מזון. במהלך המסע הפך מאו למנהיג החשוב ביותר של ההתנגדות הקומוניסטית, והראשון שלא זכה בגושפנקא רוסית. אז גיבש מאו את הרעיון שהפך לאחד מעיקרי אמונתו, שהאדם, אם רק ירצה, יתגבר על כל המכשולים ועל כל איתני הטבע.

האחד באוקטובר 1949 היה ללא ספק היום הגדול בחייו של מאו. אז, כשניצב מול המוני מעריציו בבייג'ינג מעל שער טיאננמן (Tiananmen Gate), "שער השלום הנצחי" הצופה לכיכר הגדולה בעולם, והכריז על הקמת הרפובליקה העממית של סין, האמין כי העולם נפרש לרגליו. איש מהמבקרים לא פסח על צילום תמונתו של מאו, הגיבור הלאומי, שנתלתה על שער טיאננמן שנים כה ארוכות – שלט הפרסומת הטוב ביותר במדינה.

השנים שבאו לאחר הניצחון הגדול על המשטר הלאומני של סין וההכרזה על עצמאות הרפובליקה העממית של סין, היו פוריות ומלאות מרץ. הצמיחה הייתה אדירה, אך בשנות ה-50 החליט מאו  שהקצב אינו מספיק, והכריז על "קפיצה גדולה קדימה", תוכנית שבמסגרתה קיווה להדביק תוך 15 שנה את כושר ייצור הפלדה של ארצות הברית ובריטניה. לשם כך אילץ מאו כ-100 מיליון איכרים מכל רחבי המדינה לעזוב את שדות האורז, ולעבור אל הערים הגדולות בכדי לעבוד במפעלי הפלדה הרבים שהוקמו בהן.

הקטסטרופה לא איחרה לבוא. מעט האורז שגודל בכפרים נלקח לערים, והאיכרים החלו לגווע ברעב. בצורת קשה ושיטפונות בשנים 1960-1959 רק הרעו את המצב, ומאו נסוג בו מתוכניתו הגרנדיוזית. ההערכות הן שבתקופה זו קיפחו את חייהם כ-20 מיליון איש. מאו הפך למבודד במפלגה, וכדי לצאת ממצב זה הודיע ב-13 באוגוסט 1966 שסין סטתה מדרך הישר, וכי היא זקוקה למהפכה תרבותית.

 

פריס של האוריינט

פסל יושב הראש מאו הניצב במרכז צ'נגדו הוא אחד הבודדים שנותרו במדינה. פסלים ודיוקנאות כאלה ניצבו בכל עיר, עיירה וכפר. רבים ביקשו להפגין את נאמנותם על ידי עמידה מול דמותו של השליט, נפנוף בספר האדום וצעקות "יחי יושב הראש מאו". כינוס הבוקר נקרא "בקשת בוקר להוראות" ואסיפת הערב "דיווח לילה למאו". כשחברים מקומיים נפגשו בעיר בשנות ה-60 הם לא היו אומרים זה לזה שלום אלא מצטטים מדברי מאו. לדוגמה אחד מהם היה אומר: "כששטים בימים זקוקים לנווט", וחברו היה משיב מייד: "וכשעושים מהפכות זקוקים להנהגתו של יושב הראש מאו".

כיום מעדיפים צעירי העיר להקדיש את זמנם הפנוי לשיטוט בעשרות הקניונים שנפתחו בשנים האחרונות ובמדרחוב המודרני, הכולל גם מרכז לייעוץ ולמכירת שמלות כלה מעוצבות. בתקופת מהפכת התרבות, לעומת זאת, הדברים נראו אחרת. גברים ונשים כאחד לבשו בגדי איכרים שנודעו בשם "חליפות מאו". נערות שהעזו להתקשט בסרט לשיער הואשמו בנטיות בורגניות וזכו למטחי  בוז והשפלה. את השפעת המערב ניתן לראות בעיקר בערים, שם ניכרת השאיפה לחקות את האופנה האמריקנית: תסרוקות, צביעת שיער, וכמובן ג'ינס, גופיות צבעוניות, איפור ובושם. שמרנים מלינים לעתים על ההשפעה האמריקנית הסוחפת ועל תופעות שליליות נוספות, שמצאו את דרכן לסין כאשר זו נפתחה לעולם, אך הרוב המכריע מעדיף דווקא להביא את ציטוטו המפורסם של דנג שיאאופינג, שהחליף את מאו והכניס את סין לעידן החדש: "כשפותחים חלון נכנסים זבובים. אפשר לחיות עם הזבובים, אבל אי אפשר לחיות ללא אוויר צח". דבריו אלה נתנו את האישור לרפורמות ששינו ב-180 מעלות את כיוונה הפוליטי והכלכלי של סין.

שנחאי (Shanghai), המונה כיום כ-20 מיליון תושבים, היא מקום טוב לראות בו את השינויים הדרמטיים החלים בסין. על הבונד (גדת הנהר) עדיין ניצבים המבנים שבנו האירופים בשנות ה-30 וה-40. שנחאי הייתה אז "פריס של האוריינט", מרכז של בידור, סקס ואופיום שבו עשו הזרים כבתוך שלהם. בזמן מהפכת התרבות הפכה העיר למרכז החשוב ביותר של הלהט המאואיסטי. כיום היא המודרנית שבערי סין עם מדרחוב מרשים, גורדי שחקים וספינות השטות בנהר עם מסך טלוויזיה ענק המשדר פרסומות. בעוד כשנה תסתיים כאן בניית הבניין הגבוה בעולם. לכשיסתיים הוא עתיד להגיע לכ- 130 קומות, קרוב ל 600 מטר. (אגב, גובה מגדלי התאומים היה 417 מטר).

הפתעה גדולה למבקרים בעיר היא המוזיאון לאומנות מודרנית, בו ניתן למצוא מיצגים מגוונים, מפסל בודהא העשוי מגלולות רפואיות ועד למיצגי וידאו ומחשב ברמה בינלאומית.

בדוכני המזכרות לתיירים ניתן למצוא כיום את הספר האדום של מאו לצד חפיסות קלפים הכוללות את צילומי יושב הראש מאו וסדאם חוסיין: מזכרות התיירים של התקופה המודרנית.

 

תיירות וכסף – הדת החדשה של סין

מאז ומעולם הגדירו הסינים את "שלוש החזקות הגדולות" להן כל אדם צריך לשאוף. בסוף שנות ה-60, עם סיום התקופה הקשה של מהפכת התרבות, היו אלה שעון, אופניים ומכונת תפירה.

בשנות ה-70: רדיו, מאוורר, וטלוויזיה שחור-לבן.

בשנות ה-80: מכונת כביסה, מקרר וטלוויזיה צבעונית.

בשנות ה-90: מחשב, מזגן ומכונית, ובימינו נוספו כמובן גם דירה, די.וי.די. וטלפון נייד.

סין המודרנית הפכה לחברה צרכנית לכל דבר. למרות שלטון המפלגה הקומוניסטית דבר אינו ניתן בחינם: שירותי בריאות, חינוך ודיור – על הכל יש לשלם. קשישים שאיבדו את הפנסיה ואת הביטחון עדיין חולמים לעתים על סין של העבר, שהייתה אדומה וקומוניסטית, אך הרוב המכריע של האוכלוסייה מקבל בשמחה את הדרך בה מתמודדת הממשלה עם אתגרי המודרניזציה: גשרי ענק, כבישים בני ארבעה וחמישה מפלסים, אוטוסטרדות ברמה אירופית, מנהרות, גשרי ענק, רכבות תחתיות, כבישי טבעת (בבייג'ינג נחנך לאחרונה כביש הטבעת השישי), ואפילו הרכבת המהירה בעולם, המרחפת על פסים מגנטיים אל שדה התעופה של שנחאי במהירות 434 קמ"ש. סינים רבים עולים כיום בגאווה לרכבת, היוצאת מדי 15 דקות מאזור העסקים המודרני של פודונג (Pudong). איש כבר אינו זוכר את אמרתו של מאו משנות ה-60: "אנו מעדיפים רכבות סוציאליסטיות המגיעות באיחור על פני רכבות קפיטליסטיות היוצאות בדיוק בזמן".

בשנת 2003 שקעה סין בחרדה מפני מגיפת הסארס. כל מי שידו השיגה קנה מכונית וכך נמנע מנסיעה בתחבורה הציבורית, בה סכנת ההידבקות גבוהה יותר. הסארס נעלם כלעומת שבא וסין מצאה את עצמה ניצבת מול בעיה שלא הכירה – פקקי תנועה בכל הערים הגדולות. בד בבד הביאה כמות המכוניות האדירה לעלייה דרמטית במספר התיירים הסינים. תיירות היא נושא חשוב בסין, והממשלה מעודדת את פיתוחם של אתרי תיירות למקומיים ולזרים כאחד. מאות מיליוני תיירים כבר ביקרו באתר המדהים של חיילי הטרה-קוטה, שהתגלה במקרה בשנת 1974. אילו התגלה מספר שנים קודם לכן היה האתר ודאי מושמד כחלק מאותו "עולם ישן" שיש להרוס.

בתקופת מהפכת התרבות נהרסו אין ספור אתרים, עתיקות וחפצי אומנות נדירים: ארמון עתיק שניצב במרכז צ'נגדו פוצץ כדי לפנות מקום לכיכר העם ולפסלו של מאו. החומות העתיקות של בייג'ינג נהרסו כדי להקים במקומן מספר מבנים ממשלתיים, ואפילו החומה הסינית המפורסמת הפכה למרכז לפירוק לבנים.

גם היחס לדת עבר הסבה רצינית. בשנות ה-60 הוגדרה הדת כ"אופיום להמונים". בשנת 2004 הושקעו תקציבים ממשלתיים ניכרים בפרויקט הקמת פסלו אדיר הממדים של האל סמנטהבדרה החי, לפי המסורת, בפסגת ההר הקדוש אמיישאן (Emeishan) שבחבל סצ'ואן (Sechuan). הסיבה להשקעה הכספית אינה התחושה הדתית, אלא הפיכת ההר לאטרקציה תיירותית מרשימה.

 

"חופש" אתני, דתי ותרבותי

ההבדל האדיר בין שנות ה-60 לימינו בא לידי ביטוי גם ביחס לקבוצות האתניות. לפני ארבעה עשורים חל איסור על התבדלות הקבוצות האתניות בכל הנוגע לדת, פולחנים ולבוש.

בסין חיות 56 קבוצות אתניות וגם כאן קלט הממשל הסיני את הפוטנציאל התיירותי הטמון במסורות העתיקות. עשרות מיליוני תיירים, מקומיים וזרים כאחד, נוהרים למונגוליה, לטיבט וליונאן כדי להכיר את הקבוצות האתניות הססגוניות החיות במדינה, שזוכות לתקציבים ולעידוד ממשלתי בקנה מידה שלא נראה מעולם.

בתקופת מהפכת התרבות מונתה אשתו של מאו לאחראית על תחום התרבות והבידור. היא ביימה חמש הצגות שעסקו במאבק ובניצחון הקומוניסטי, והתיאטראות הורשו להציג רק אותן. כיום התיאטראות בסין הם מודרניים ומעלים במופעים מרשימים כמו מופע שושלת טאנג בשיאן, מופעי אקרובאטיקה בשנחאי, מופע קונג-פו בבייג'ינג והמופע החדש והמרהיב של יאנגשו – "ההתרשמות של ליו סאן ג'י", המתבצע כולו על המים. במופע זה משתתפים כ-600 דייגים ובני מיעוטים ועל הבימוי הופקד ז'אנג אימו – מי שאמור לביים גם את אירועי הפתיחה של האולימפיאדה בקיץ 2008.

לאשתו של מאו היה תפקיד לא רק בכינון שלטונו של בעלה אלא גם באשמה שהוטלה עליו ועל הפקידות הבכירה שלו. לאחר מותו נאלצו יורשיו של מאו להתמודד עם "בעיית מאו" – האם להכפיש את שמו של מי שהיה נערץ כאל? ההערכה הייתה כי הדבר ישבור לחלוטין את האמון בשלטון הסיני ועלול אף להביא לכאוס גמור, ולכן הוחלט "ללכת בין הטיפות": האשמה בתוצאותיהן המרות של הקפיצה הגדולה קדימה ושל מהפכת התרבות הוטלה על "כנופיית הארבעה" — אשתו של מאו ושלושה מבכירי השלטון הקודם. "מאו", כך נקבע, "עשה גם הוא טעויות, אך גדולתו עולה על שגיאותיו".

 

"לאיכרים יש ידיים ורגליים מלוכלכות מחרא של פרות, אבל הם הרבה יותר נקיים מהאינטלקטואלים". אמרה זו רווחה בתקופת שלטונו של מאו, ואחד מסודות ההצלחה שלו  ושל חבריו היה יצירת קשר חזק בין הלוחמים לאיכרים. "הקומוניסטים בין כפרי האיכרים הם כמו הדגים בים", נהג מאו לומר.

לאחרונה הומחש לי תוך רקע קט ההבדל האדיר שבין סין של שנות ה-60 לסין של ימינו. בחודש אוקטובר השנה נסעתי עם חבורה נחמדה של ישראלים בכבישים המתפתלים של חבל יונאן. כאשר זיהינו מספר איכרים העוסקים בקציר ובחיבוט חוטרי אורז עצרנו מיד, צילמנו, ואפילו קצת עזרנו בעבודה. האיכרים היו נחמדים והתרגשו מתשומת הלב. לפני שעזבנו הוציא לפתע אחד מהם טלפון סלולרי משוכלל מכיסו וצילם אותנו – מזכרת לבני משפחתו.

——————————————————————————————————-

גיא נוימן – מדריך טיולים, מרצה וצלם המתמחה בנצרות ובתרבויות אמריקה הלטינית והמזרח הרחוק. עונה בדוא"ל: g_noyman@netvision.net.il

 

 

 

מהפכת התרבות והספר האדום של מאו

בתקופת מהפכת התרבות (1976-1966) התבסס פולחן האישיות של מאו. פסליו הוצבו בכל פינה, כתביו הוכנסו לכל בית וכל אדם נשא בכיסו את הספר האדום שכתב יושב הראש, בבחינת חובה לאומית של ממש. הספר האדום, שכונה באופן רשמי "דברי יושב הראש מאו טסה טונג", הודפס בתחילה כחומר הדרכה לאנשי הכוחות המזוינים, והגיע אל האוכלוסייה האזרחית בתפוצה המונית החל מאמצע שנת 1966. בעמודו הראשון התנוססה בכתב יד המלצתו של לין פיאאו, שר ההגנה: "שננו את כתבי יושב הראש מאו, שמעו בקולו ועשו כמצוותו!"

בעמוד הראשון ישנה המלצה נוספת לאוכלוסייה: "לעיין באמרות מאו, ללמוד אותן בעל פה אחת אחת, להתעמק בהן שוב ושוב ולהרבות בציטוטן. כך יהפכו דברי מאו למעיין לא אכזב של און, ולפצצת אטום רוחנית בעלת עוצמה בלתי משוערת".

בנובמבר 1968 פורסמו המספרים הבאים על אודות תפוצתם של כתבי מאו: 740 מיליון עותקי הספר האדום, 150 מיליון עותקים של כתבים נבחרים של מאו (בארבעה כרכים) ו-96 מיליון עותקים של שירי מאו נמכרו בסין. פירושו של דבר הוא שכל אדם בסין (כולל ילדים) מחזיק ברשותו עותק של הספר האדום, וכמעט כל משפחה מחזיקה בארבעת כרכי כתביו הנבחרים של מאו.

בנוסף הופצו בעולם כעשרה מיליוני עותקים של הספר האדום ב-22 שפות. מעולם לא זכו כתביו של יחיד לתפוצה אדירה כל כך. בעזרת הספר האדום, שרובו קומוניסטי ופוליטי, היו האזרחים אמורים למצוא פיתרונות לכל בעיה בחיים. כך לדוגמה גידלו החקלאים עגבניות טריות בזכות תורתו של מאו. אם יושב הראש מלמד כי "בפרט טמון הכלל", אז יש ליישם זאת בחקלאות – אם שלוש עגבניות נותרו טריות, מדוע שלא תישארנה כך גם האחרות?

השנתיים הראשונות של מהפכת התרבות היו הקשות ביותר, אז ניהלו את המדינה כוחות המשמרות האדומים – צעירים בני 17-14, שהוסמכו בידי שר ההגנה לעזור ביישום המהפכה. הצעירים ביקשו להפוך את הגיגיו של מאו למציאות. למשמרות האדומים הייתה נציגות בכל ערי סין. הצעירים השפילו מורים והעבירו אותם מסכת של התעללויות. כל מוסדות החינוך בסין נסגרו למשך שש שנים. סין הקדישה את עצמה למהפכה התרבותית של מאו.

בראשית 1969 הגיע מאו למסקנה כי המשמרות האדומים עלולים לצאת מכלל שליטה והכריז כי "יש ללמוד מהאיכרים". כדי ליישם הכרזה זו יזם מאו את הטרנספר הגדול בעולם: כ-15 מיליוני צעירים, חברי המשמרות האדומים, נשלחו אל מחוזותיה הנידחים של סין למשך תקופה של חמש-שש שנים, שם נאלצו לחיות עם האיכרים, לעזור להם וללמוד מהם.

פיזור המשמרות האדומים סיים בפועל את מהפכת התרבות, למרות שבאופן רשמי היא הוסיפה להתקיים עד מותו של מאו בספטמבר 1976.

 

 

שיר סיני על האושר משנות ה-60:

מי ייתן ואהיה בורג זעיר,

כך שיוכלו להבריג אותי במקום שזקוקים לי,

להבריג אותי הברג והדק היטב,

בזרועו של מנוף אדיר,

או בגלגל פשוט.

תנו לי מקום אחד והדקו אותי אליו היטב,

ושם אשאר ובליבי שלווה ושלום.

אולי לא יידעו בני האדם שאני קיים,

אבל אני יודע כי בהרעם קול המכונה הגדולה,

הבורג הזעיר נחוץ הוא.

לבדי לא אוכל להיות מכונה,

לבדי לא אוכל להיות מאומה,

אבל גם כחלקיק זערורי יכול אני לשרת את ארצי ועמי.

עוד מעט לא אהיה עוד אלא שבריר של ברזל חלוד.

ואף על כן יוצאת נפשי להיות בורג זעיר,

כך שיוכלו להבריגני במקום שזקוקים לי.

בכך טמון אושרי.

במקהלת הגיבורים אשמע בלב מרטט מרוב אושר,

גם את קולי שלי.

 

טיפ עולמי של איל:

במרכזה של כיכר טיאננמן ממוקם המאוזוליאום של יושב הראש מאו (Chairman Mao Memorial Hall). בשנת 1976, לאחר מותו, נחנטה גופתו בעזרת טכניקה מיוחדת שהובאה מווייטנאם, שם עבדו באותה צורה על גופת הו צ'י מין, שמת שנים קודם לכן. גופת מאו, עטופה בדגל אדום, משמשת מושא להערצה מאז ועד היום. האתר פתוח מדי בוקר בין השעות 11:30-08:30. הכניסה ללא תשלום. את התיקים והמצלמות יש להפקיד אצל השומר בכניסה.

 

ניתן לקרוא מאמר נוסף בנושא סין – ביג'ינג, יום בחייו של הקיסר